תורתו של פאולו פריירה

בשנת 1997 , הלך לעולמו אחד מאנשי החינוך המשפיעים ביותר בזמננו – פאולו פריירה (1997-1921). הוא נולד ומת בברזיל, ואף שהיה בוגר אוניברסיטת רסיפה במשפטים, בפילוסופיה, ובפסיכולוגיה, פנה להיות מורה בבית הספר. משם התקדם לתפקיד של מנהל מחלקת החינוך והתרבות בחבל פראנמבוקו. בתפקיד זה התמסר להוראת קרוא וכתוב בקרב עניים ופיתח את היסודות למה שנודע אחר כך בשם "פדגוגיה של שחרור". בתחילתשנות ה-60 התפשטה שיטת ההוראה שלו ויושמה במסגרות שנקראו "מעגלי תרבות". במסגרות אלה נתפסה הוראת השפה כחלק מחינוך פוליטי. בעקבות ההפיכה הצבאית ב-1964 הושלך פריירה לכלא, הוגלה לבוליביה ומשם עבר לצ'ילה שם התמסר לחינוכם של איכרים אנאלפביתיים.

ב1970 התפרסה המהדורה האנגלית של ספרו המפורסם"פדגוגיה של מדוכאים"(ראה אור בעברית ב1981 בהוצאת מפרש, בתרגומה של כרמית גיא עם הקדמה מאת צבי לם). הספר עורר הד גדול, ופתח לפריירה אפשרויות שונות. לאחר ניהול פרויקטים חינוכיים במקומות שונים בעולם שב פריירה לברזיל ב-1980, והצטרף למפלגת הפועלים בסאן פאולו. בשנת 1986 התמנה לשר החינוך של העיר. מאז כתב כמה ספרים שהעניקו השראה לתנועותחינוכיות רבות, הידועה שבהן מכונה "פדגוגיה ביקורתית".

הוראה דיאלוגית

פאולו פריירה יצר אסכולה חדשה בחינוך, שנהוג לכנותה "פדגוגיה ביקורתית", "חינוך דיאלוגי", "חינוך משחרר" או "חינוך עממי". אסכולת הפדגוגיה הביקורתית נפוצה בעיקר בארצות עניות שהדיכוי הכלכלי, החברתי והחינוכי בהן גדול מאד, אך ב-25 השנים האחרונות מיישמים אותה גם בצפון אמריקה ובאירופה, ואף בישראל. מושגים רבים מתוך הפדגוגיה הביקורתית, למשל "העצמה" ו"דיאלוג" חדרו כבר לשפת החינוך היומיומית, אם כי דוללו מעט.

דיאלוג – דרך לחוות עולם

מהותו של הדיאלוג בפדגוגיה של פריירה היא שיח שוויוני בין לומדים ומלמדים, שיח הנובע מהחיים של הלומדים ומבוסס על כבוד הדדי. באמצעות הדיאלוג הזה המורה מכיר את החיים של התלמידים, את הדברים המשמעותיים עבורם, ואינו מניח שידע אחד טוב מידע אחר. הוא מסתמך על עולמם התרבותי של הלומדים, המורה והתלמידים לומדים דרך השיח המשותף, ומשתתפים בהחלטות הקשורות ללמידה ולחומר הלימודים.ב"מעגלי התרבות" של פריירה, למשל, הוראת הקריאה נעשית בלא שימוש במקראה. את התכנים – המילים שלמדו לכתוב, לפרק ולהרכיב- בחרה קבוצת הלימוד מתוך השיחות שניהלה.

למידה באמצעות דיאלוג מושתת על התפיסה שנקודת המוצא ללמידה ולהתפתחות היא ידיעה קודמת ושיח המכבד את הלומדים. עבור פריירה הדיאלוג מורכב "מכבוד, אהבה, היכרות תרבותית ותקווה". איירה שור, תלמידו המובהק של פריירה, הגדיר את הדיאלוג כ"נותן אמון אוהב צנוע, חדור תקווה וביקורתי". הדיאלוג הוא דרך לראות ולחוות את העולם.

סטודנטיות מהמגמה לחינוך ולצדק חברתי, סביבתי וחינוך לשלום בסמינר הקיבוציםהקימו קבוצת נשים ביפו בה לימדו את הנשים קרוא וכתוב. כבר בשיעור הראשון התברר כי הנשים מעוניינות ללמוד לקרוא ולכתוב עברית, כיוון שזו השפה השימושית יותר עבורן. הדיון הוביל לשאלות על יחסי הכוחות בין השפה העברית לשפה הערבית במציאות היפואית שנשים אלה חיות בה..

התכנית והתכנים השתנו ועוצבו במהלך השיחות עם נשות הקבוצה. לימוד הקריאה נעשה מתוך עולמן התרבותי ומתוך מצבים ממשיים שבהם נזקקו למיומנות הקריאה בעברית. מאוחר יותר הן חזרו לקריאה בערבית.

החינוך המשחרר

פאולו פריירה כינה את ההוראה הדיאלוגית גם בשם "החינוך המשחרר". הכוונה היא שחינוך כזה משחרר את החשיבה מקיבעונות חברתיים בעצם התייחסותו לשיח הפוליטי ובאמצעות מיפוי המציאות שהלומדים עושים בעזרת הידע שלהם. הלומדים מביאים אתם ללמידה את עולם הידע העשיר שלהם, את ההבנות שרכשו בניסיון חייהם, ואת ההנחות שלהם על המציאות. הם מסבירים את העולם שהם חיים ויוצרים בו, כיצד הוא פועל ולפי אילו כללים. הלומדים אינם מסתפקים במיפוי המציאות, הם שואלים עליה שאלות, בוחנים ומעריכים אותה, ותוהים אם כדאי לשנותה.

סטודנטית מהמגמה לחינוך לצדק חברתי, סביבתי לשלום בסמינר הקיבוצים, שעבדה בבית ספר יסודי, החליטה להתחיל פרויקט חוויתי של קריאה וכתיבה עם ילדים שפיתחו פחד מקריאה. היא הקשיבה לסיפורים שלהם ורשמה אותם, ושבוע לאחר מכן הביאה אותם מודפסים יפה לצורך קריאה ושיחה עם הילדים. זהו, למשל סיפורה של דנה, תלמידה מכיתה א': "פעם היה פרח עצוב של היו לו חברים וגם לא הורים, וגם אפילו לא סבתות וסבים. הפרח העצוב היה משועמם והוא לא ידע מה לעשות. הוא היה בשכונה שאף אחד לא רצה לגור בה, כי הבתים שם היו יקרים. ופתאום הפרח העצוב נהיה לפרח חדש, והוא פתח דף חדש. פתאום הוא אמר לעצמו, "הפעם אני אחכה ואחכה ואחכה", וזה מה שהוא עשה.

פתאום באו לחפש דירה, והם היו דווקא עם הרבה כסף האנשים שרצו לגור שם. זו הייתה משפחה עם ילדים ותינוק, בן ובת. הם ראו את הפרח ואמרו: "בוא נקטוף אותך". אך פתאום הם ראו שירדה לו דמעה ושהוא זז ומדבר. ואז הם היו חברים שלו. הפרח הסביר את הסיפור, וכך הם נהיו חברים.ועכשיו הם חיים באושר ובעושר עד היום".

הדיאלוג עם דנה, לפני ואחרי הסיפור שכתבה, נגע בשאלות של בדידות אישית ובקשר לחיים בשכונה שהדירות בה אינן יקרות. דרך מטפורה של הפרח וההקשבה של הסטודנטיתהצליחה דנה לבטא את המודעות שלה להזנחה השכונתית, ואת הפנטזיה שלה על שכונה אחרת וחיים אחרים.

השאלות שנשאלות בדיאלוג הפרייריאני קשורות לחשיבה חברתית ביקורתית בכל הנושא. כאלה הן, למשל שאלות שעוסקות בחלוקת הכוח בחברה (בחברת הילדים, בבית הספר, בקהילה, בעיר או במדינה): מי מרוויח מהמצב הקייםמי מפסיד? מי מרוצה ורוצה לשמור את המציאות כפי שהיא? מי שואף לשינוי? האם מתקיימים ערכים של שוויון וצדק חברתי במציאות הנלמדת? מה נעשה בעבר כדי לשנות את המצב? מה אפשר לעשות בעתיד?

תהליך מיפוי המציאות מחבר את הלומדים להקשר היסטורי ותיאורטי, ועוזר להם להבין את ההווה מתוך היכרות עם העבר. הוא עוזר להם גםלגבש תפיסה של עתיד רצוי ושל הדרכים לשאוף ולפעול כדי להגיעאליו. מיפוי המציאות בעזרת שאילת שאלות ביקורתיות מאפשר בנייתמודעות לכוח ולדרך שהכוח מיוצר ומחולק באמצעות פעולות אנושיות. המודעות לכוח באה מתוך התעסקות בשאלות כגון מי מפעיל סמכות? מי מחזיק בכוח לאיזו מטרה? באיזו אופן הכוח מאורגן? חינוך משחרר עוזר ללומדים למצוא את ההקשרים החברתיים ולפעול בתוכם כדי ליצור חברה אחרת, ולצמצם את האפליה ואת ההתעמרות בחלשים.

קבוצת סטודנטיות מהמגמה, שעובדות עם ילדים של מהגרי עבודה מארצות אפריקה, נתקלה בצורךלשוחח עם הילדים על היחס הגזעני הבוטה שהם סופגים מילדים בהירי עור בהפסקות. סטודנטיות אתיופיות, שחוו סוג כזה של גזענות, הדריכו אותן כיצד להתמודד עם התופעה. התהליך של הבנת ההקשרים הללו הוא תהליך שיש בוהעצמה, הוא מאפשר ללומדים לצאת מתוך תחושה של חוסר אונים למקום שהם יכולים לפעול בו ולהשפיע.
 
 
פרויקט הרחבה ''הבית בארנונה ''
בימים אלו העמותה בעיצומה של בניית הרחבת הוסטל הבית בארנונה .הממוקם ברחוב לייב ...
[לידיעה המלאה]
תרומות מרכז חינוכי בית הצייר לנוער בסיכון
לתרומות לנערי מרכז חינוכי נוער בסיכון
הבנק הבינלאומי הראשון 31
סניף ...
[לידיעה המלאה]